כהן נ' אהרון לוי רחובות בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשת הנתבעים 2-3 כי בית המשפט יורה לתובעת להפקיד ערובה לאבטחת תשלום הוצאותיהם בגין ניהול ההליך המשפטי וזאת כתנאי למתן היתר להמשך ניהולו.

עניינה של התביעה המונחת בפני היא עתירתה של התובעת, כי בית המשפט יורה לנתבעים להוסיף ולשלם לידיה סך של 3,000 ₪ לחודש, לכל ימי חייה (כאשר סכום התביעה הינו היוון סכום זה לפי תוחלת חיים צפויה).

לטענת התובעת, התקשרו הצדדים בהסכם שבעל פה, במסגרתו נמכרו מקרקעין כמו גם פעילות בית עסק לנתבעים או מי מהם, תוך שהובטח לתובעת, בין היתר, ביצועו של התשלום הנקוב לעיל.

בתחילה עמדו הנתבעים בהתחייבותם, הגם ששילמו את הכספים על דרך של משכורת מבלי שהתובעת עבדה במקום. בהמשך, פוטרה התובעת והתשלומים הופסקו.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי ההתחייבות נשוא כתב התביעה מעולם לא באה אל העולם וכי עבודתה ופיטוריה של התובעת נעשו כדין.

למעלה מכך, הוסיפו הנתבעים 2-3 וטענו כי ממילא כל טענה ו/או דרישה שיש לתובעת ראוי כי תועלה כנגד הנתבעת 1 ואין מקום לחייבם , בבעלי מניות או מנהלים, באופן אישי.

הוסיפו הנתבעים והגישו את בקשתם זו להפקדת ערובה בה חזרו והעלו טענות אשר באו לידי ביטוי במסגרת בקשתם לסילוק על הסף כמו גם טענות באשר לנזק הכבד שגורם להם דבר קיומה של תביעה זו.

בהמשך, הוסיפו הנתבעים 2-3 וטענו כי המשך ניהולם של ההליכים, יכול ויחייב מי מהם ליטול ייצוג משפטי נפרד, פעולה אשר תייקר אף יותר את ניהולם של ההליכים.

התובעת התנגדה ואף טענה כי מדובר בניסיון לחסום את דרכה של הנתבעת מקבלת כספים המגיעים לה כדין. עוד נטען על ידה במסגרת התגובה כי משמעות קבלת הבקשה, הינה דחיית התביעה.

בדיון שהתקיים ביום 8.3.12 , חזרו הצדדים על טענותיהם בפני, ובהמשך עקב סריקה חלקית של תגובת התובעת, הוגש העתקה בשנית.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובמסגרת ישיבת קדם המשפט, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ככל שהיא מתייחסת לנתבע 3 ולהדחות ככל שהיא מתייחסת לנתבע 2 . להלן טעמיי והיקף החלטתי.

המסגרת הנורמטיבית במסגרתה נדונה בקשה זו כוללת בחובה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

אכן צודק ב"כ התובעת בטענתו כי לא בנקל יורה בית המשפט על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר. כמו כן, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות על מנת להבטיח כי עוניו של בעל דין, לא יהווה חסם בפני אפשרותו להתדיין בהליכים בבית המשפט.

ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון מלמדת כי כל מקרה נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים לרבות, סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון) בע"מ ואח' (טרם פורסם), וכן בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם))

שיקול הדעת שמפעיל בית המשפט נעשה ממילא תוך בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים.

סיכויי התביעה

אקדים ואומר כי בכל הנוגע לסיכויי התביעה עסקינן (בדומה לבקשה לסעד זמני) בהחלטה המבוססת על התרשמות ראשונית מתוך כתבי הטענות והמסמכים המצויים באותה עת בפני בית המשפט ואין בה כדי הכרעה לגופה של תביעה.

בתיק זה שבפני מעלה תביעת התובעת ככל שהיא נוגעת לנתבעים 2-3, סימני שאלה לא מעטים וזאת גם לאחר שנתתי דעתי לתצהירים אשר הונחו בפני בימים האחרונים על נספחיהם, ובמיוחד השאלה, מדוע לא נכללו התנאים הנוספים להם טוענת התובעת בכתב התביעה, במסגרת ההסכמים בכתב.